פסק-דין בתיק ע"פ 7124-09-11

ערעור על הכרעת הדין וגזר דין של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ח' ברקלי) בת"פ 2653/09.

נגד המערערים, אב (מערער מס' 1- להלן: "האב") ובנו (מערער מס' 2 - להלן: "הבן"), הוגש כתב אישום ובפרק העובדות נאמר, כי ביום 9.1.09 הכריז מח"ט בנימין על-פי סמכותו על סגירת שטח בסמוך לכפר בלעין. במסגרת הצו נאמר כי אדם הנמצא בשטח הסגור חייב לצאת ממנו לאלתר. תוקף ההכרזה היה מיום 9.1.09 בשעה 08:00 ועד ליום 23.1.09 בשעה 24:00.

ביום 9.1.09 בשעה 12:30 הגיעו המערערים יחד עם אחרים לשטח הסגור כדי להפגין. המערערים נעמדו ליד הגדר יחד עם האחרים והחלו לצעוק לעבר החיילים שבמקום קריאות גנאי ומקרב המפגינים אף הושלכו אבנים אל עבר החיילים. גם לאחר שבמקום הוכרז באמצעות מערכת כריזה כי המדובר בשטח צבאי סגור, נשכבו המערערים על הקרקע וסרבו לעזוב את המקום. באותן הנסיבות העליבו המערערים שני חיילים בכך שאמרו להם "אתם החיילים המסריחים והפחדנים של כיבוש המשטר הציוני, אתם חבורה של פחדנים ומסריחים שתישרף נשמתכם בגיהינום". עוד אמרו המערערים "ראינו אתכם מול חזבאללה שעשה אתכם כאלה קטנים, מול אנשים לא חמושים אתם חכמים, תראו מה עושים לכם בעזה, עושים אתכם אפסים".

באותן הנסיבות אמר האב לאחד החיילים "תחזור לרוסיה רוסי גזען והנשמה שלך תישרף בגיהינום יחד עם כל חיילי צה"ל, כמו שחיזבאללה עשה לכם בצפון שחמס יעשה לכם בעזה, אנחנו עוד נמצא כל אחד מכם באירופה ונבוא איתו דין. אתם חכמים גדולים במחנות הריכוז האלה, אני מקווה שתרגישו מה זה מחנה ריכוז" וכן "הכי גרועים הם הדרוזים והבדואים שהם משרתים בצבא כי הם בוגדים".

על כל אלה הואשמו המערערים בהעלבת עובד ציבור עבירה לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן "החוק"), הפרעה לעובד ציבור, עבירה לפי סעיף 288א(1) לחוק ובהתפרעות, עבירה לפי סעיף 152 לחוק.

בית-משפט קמא, לאחר ששמע שלושה עדים מטעם המאשימה, ואת שני המערערים, הרשיע את האב בהעלבת עובד ציבור, וכן בהתקהלות אסורה לפי סעיף 151 לחוק וזיכה אותו מעבירה של הפרעה לעובד ציבור. הבן הורשע בעבירה של התקהלות אסורה וזוכה מעבירות של העלבת עובד ציבור והפרעה לעובד ציבור.

בית המשפט גזר את דינם של השניים כדלקמן: על האב מאסר על תנאי של שלושה חודשים, קנס בסך של 5,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו, חתימה על התחייבות בסך של 15,000 ש"ח להימנע מלבצע את העבירות עליהן נקבע המאסר על תנאי, למשך שנה, או 7 ימי מאסר.

בעניינו של הבן, הרשעתו בוטלה, לאור היותו קטין בעת ביצוע העבירה, נקבע כי ביצע עבירה של התקהלות אסורה והוטל עליו לבצע של"צ בהיקף של 120 שעות.

על כך הערעור שלפנינו.

בדיון ביום 6.3.12 הודיעה ב"כ המערערים כי האב חוזר בו מערעורו על הכרעת הדין ויטען אך לעניין העונש, ואילו הבן עומד על הערעור הן באשר לקביעה כי ביצע את העבירה של התקהלות אסורה והן באשר לעונש שהושת עליו.

אשר לבן טענה באת כוחו כי יש לעשות אבחנה בין האב לבנו לגבי המודעות ליסודות העבירה של התקהלות אסורה. לטענתה, הבן אמר בעדותו בבית המשפט כי לא שמע שההתקהלות הוכרזה כהתקהלות לא חוקית, ובכל מקרה הלך אחרי אביו. לא היתה לו מודעות לטיב המעשה, לא למתרחש סביבו, ולא לכך שהמעשה שעשה הוא אסור. כמו כן, אף לא אחד מהעדים מאשר שהצו בדבר השטח הסגור הוצג לפניו, או לפני כל מתקהל אחר. לשיטתה, המדובר בצו שאינו חוקי ויש לתת הזדמנות למתקהלים לבדוק אם הצו הוצא כדין, אם לאו. לטענתה, הבן פחד להישאר לבד והלך אחר אביו לנקודת העצורים, ושם נעצר אף הוא. עוד נטען, כי הגנתו של הבן נפגעה כאשר לא התאפשר לו להביא עד תביעה תושב האזור אשר נעצר באותו מקום.

באת כוח המשיבה הפנתה לכך כי בהכרעת הדין קבע בית-משפט קמא ממצאים על-סמך עדויות התביעה המתארות שההתקהלות לא היתה התקהלות רגעית וקצרת זמן, אלא בסדר גודל של שעה לפחות, אשר במהלכה נשמעה כריזה שוב ושוב בפרק זמן של כל 5 דקות, המורה למתקהלים לצאת מהשטח הצבאי הסגור. העדים מטעם המשיבה העידו כי לא יכול להיות שהכריזה לא נשמעה משום שהמפגינים קראו קריאות בוז לעבר החיילים בתגובה לפנייה לפנות את השטח.

עוד טענה ב"כ המשיבה כי קשה לקבל את טענתו של הבן כי נגרר אחרי אביו, שכן אין המדובר בילד קטן אלא במי שהיה על סף הבגירות ושהה פרק זמן ארוך במקום שבו החלה אלימות. הבן ידע היטב לאן הגיע ומה עשה שם ועל-פי עדות עדי המאשימה ועדותו של הבן עצמו, גם המעצר וגם הדו-שיח עם החיילים כללו קללות, כך שאין המדובר בנוכחות מיתממת ובנוכחות שאין לה משמעות בהקשר של הפרת סדר.

אשר לטענה בדבר חוקיות הצו נטען, כי הצו הוגש לבית המשפט ומכל מקום לא האב ולא הבן טענו במקום כי המדובר בצו שאיננו חוקי, וכי הם מבקשים  לראותו. לשיטתה, לו היה אחד משני המערערים מבקש מהחיילים להציג את הצו וזה לא היה מוצג לו, כי אז יתכן והיה מקום לטענת המערער. המפגינים במקום, לרבות המערערים, קראו קריאות בוז וסרבו לעזוב את השטח ולא ניתן לבוא כיום בידיים שאינן נקיות ולטעון שהצו אינו תקין. העדים כולם העידו שהצו היה מודבק על שער צהוב הסמוך למקום ומי שרצה יכול היה לגשת ולקראו.

לאחר שנתנו דעתנו לטענות ב"כ הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי גם ערעורו של הבן, לעניין הקביעה כי ביצע עבירה של התקהלות אסורה, דינו להידחות. אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות שנקבעו בבית משפט קמא לאחר ששמע את העדים שהופיעו לפניו והתרשם מעדותם. בהכרעת הדין הפנה בית המשפט לעדותם של שניים מעדי התביעה, כאשר האחד העיד שאמר למערערים כי השטח צבאי סגור, ולטענתו השיבו לו "שגם אם זה מוגדר שטח צבאי סגור, מותר להם להגיד ולצלם". עד תביעה נוסף העיד, כי הושמעו קריאות לעבר המפגינים כי מדובר בשטח צבאי סגור וכי עליהם להתרחק מהגדר, ולאחר כל קריאה נשמעו צעקות בוז. בית המשפט סמך גם על תיאורם של המערערים את נסיבות מעצרם כדי ללמוד על כך שידעו כי כוחות הביטחון מורים להם לפנות את המקום ולא עשו כן. עוד הוסיף בית המשפט, כי מתיאור התנהגותם של המתקהלים על-ידי עדי התביעה והמערערים כאחד, עולה שהיה מקום לחשש שהמתקהלים יעשו מעשה שיפר את השלום או שבעצם התקהלותם יעוררו אנשים אחרים, ללא צורך וללא עילה מספקת, להפר את השלום, וכי מעשה זה עונה על הגדרת "התקהלות אסורה" אשר בחוק. בדברים אלו, כאמור, אין מקום להתערבותנו. לא למותר לציין כי משנשאל הבן בחקירתו במשטרה מה עשה באזור גדר ההפרדה במקום, השיב "הפגנו נגד גדר ההפרדה ביחד עם קבוצת פלסטינים מבלעין". משמע כי היה מודע היטב לסיבת שהותו במקום.

כמו כן, מקובלת עלינו עמדת המשיבה כי הצו הוצא כדין על-ידי מח"ט בנימין, כפי שהעידו החיילים, כי המערערים ידעו שהמדובר בשטח צבאי סגור, על-פי הכריזות של החיילים במקום, וכי עובר למעצרו של האב לא נטענה טענה כלשהי מצד המערערים שאין המדובר בצו חוקי, או כי ביקשו לראותו. במצב דברים זה לא ניתן להעלות טענה לגבי אי חוקיות הצו, או כי הצו לא הוצג למערער, או למתקהלים במקום. יתר על כן, מעדות החייל עולה כי האב אמר לו במפורש שגם אם מדובר בשטח צבאי סגור, אין בכוונתו לפנותו. לאור הלך הדברים במקום היה הבן פועל כפי שאביו פעל.

התוצאה היא, שערעורו של הבן כלפי קביעתו של בית משפט קמא כי ביצע עבירה של התקהלות במקום דינה להידחות.

גם באשר לעונשים אשר נגזרו על המערערים, סבורים אנו כי אין מקום להתערבותנו. באשר לאב - המעשים אשר יוחסו לו בכתב האישום ובגינם הורשע הינם דברים חמורים וקשים ביותר שנעשו כלפי החיילים. זאת, גם אם נביא במסגרת שיקולינו את השיקול בדבר חופש הביטוי. החיילים במקום ממלאים את תפקידם ומבצעים את פקודות הצבא, ולא יעלה על הדעת כי יוטחו כלפיהם קריאות גזעניות, או מילים קשות אחרות, אשר מקומן לא יכירן בשיח הציבורי, אף לא במסגרת הפגנה כמתואר בכתב האישום. לדעתנו, העונש אשר הושת על האב איננו חורג ממתחם העונש הסביר בגין העבירות בהן הורשע ואין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בכך.

ככל שהאב טרם שילם את הקנס וטרם חתם על ההתחייבות, כי אז יעשה כן לא יאוחר מיום 1.5.12.